אמנים - אמנות ישראליתamanim.com

עג'מי +, תערוכה חדשה לאריאלה שביד

תערוכתה של האמנית אריאלה שביד ''עג'מי +'' תוצג בבית האמנים ע''ש זריצקי, בתל- אביב בין התאריכים ה-12.7.2012 ל-4.8.2012.

ביסוד תערוכתה של שביד עומדים שני נושאים מרכזיים, האחד: חפצים ופסולת בניין שאספה על חוף הים ביפו, בקרבת ביתה, אותם צילמה בסטודיו שלה על רקע קטיפה שחורה והשני: חפצים נטושים שהותירו מאחוריהם ערביי יפו, שנמלטו מבתיהם ב-1948. חפצים אלו אספה שביד מבתיהם של תושבים המתגוררים ביפו וצילמה אותם על רקע בד אדום.

בתערוכה יוצגו 11 צילומים בגדלים של 100x70 ס''מ ו-2 צילומים בגודל 100x140 ס''מ.
אוצר התערוכה: צבי טריגר

מה מסתתר מאחורי המושג ''רכוש נטוש''? איזו היסטוריה אישית ופוליטית חבויה בתוך גרוטאות שנזרקו? ולאן נעלמים כלי הבית שלנו אחרי שאנחנו מפסיקים להשתמש בהם?

האמנית אריאלה שביד אספה במשך שנים חפצים שמצאו את דרכם ל''הר הזבל'' של יפו, ובסדרה של צילומי סטודיו מוקפדים ומהודרים היא חוקרת באמצעות אובייקטים אלה את העבר המסוכסך של יפו.

התערוכה ''עג'מי+'' משיבה לחפצים הנטושים את הדרת הכבוד שנגזלה מהם ומעלה באוב את רקמת החיים העדינה של המשפחות היהודיות והערביות שחיו ביפו בעבר.

עג'מי +, אריאלה שביד

אריאלה שביד מתגוררת ביפו כ-40 שנה. דרך דיאלוג צילומי אותו היא מנהלת עם חפצים שהושלכו ל''הר הזבל'' ביפו ועם פסולת בניין וחפצים שננטשו ע''י ערביי יפו שנמלטו מבתיהם ב-1948 היא תרה בין שכבות הזמן אחר הקשר בין החפץ לאדם, חוקרת אחר זהות המקום וגבולותיו.

מתוך קטלוג התערוכה ''עג'מי +'', כותבת אריאלה שביד:

''..מספר שנים אחרי שעברנו לגור ברחוב הדולפין התחילו להגיע המשאיות. הן היו גדושות בפסולת בניין ורוקנו את תכולתן בחלק הרדוד של חוף הים שבו היינו שוחים. לאט, לאט מילאו את הים. הים התרחק מן הבתים, לשחות אי אפשר היה. פתאום. אולי בעצם לא כל־כך פתאום נהיה הר. קראנו לו הר הזבל. ואז, אחרי שלושים שנים של הצטברות, החלו לנסוע משאיות בכיוון הפוך לאלו שבאו בשנות השמונים. גם הן היו גדושות גרוטאות, אלא שהן נשאו אותן לכיוון הפוך. הסתבר שהעירייה שמעה לתחינות התושבים ואחרי עשורים רבים של מפגשים, סיורים וועדות הוחלט להפוך את המזבלה לפארק ולחוף רחצה. כשנתיים העפילו המשאיות מצד הפארק, לפארק מצדו השני, לגבעת יפו, למזבלה אחרת כנראה. האדמה הלכה ונחשפה, חפצים שהיו תחובים ומהודקים מתחת לרגלינו נתגלו לאוויר העולם, והחלו לקיים דיאלוג עם מי שהבחינו שמבחין בהם''.... ''הדחפורים התחילו להפוך את הר הזבל לגן פורח, ואני התפעמתי אבל גם הרגשתי דחף לקחת חלק משאריות העבר העלובות ולהעניק להן הדרת כבוד אחרונה. כך נולדה התערוכה הזו. המסע בעקבות הגרוטאות שבהר הזבל הדגיש לי גם את העובדה שאי אפשר לגור ביפו ולא להתייחס להיותה עיר ערבית''....

עג'מי, אריאלה שביד

''העבודה הפגישה אותי למעשה עם משפחות יהודיות וערביות שגרו ביפו למעלה ממאה שנים. למדתי לזהות חפצים שננטשו בעקבות מלחמת העצמאות. גיליתי שכשמתבוננים בחפצים ניתן להסיק שהמשפחות הערביות שגרו כאן עזבו בבת אחת. בחרתי לצלם חפצים יומיומיים, לאו דווקא את האקזוטיים. ביניהם פיילה ששימשה לכביסה ולרחיצת תינוקות, פתיליות, אוסף בולים של ילד, וכברת אלומיניום פשוטה. לא התאפקתי מלצלם מכתש נחושת שננטש על ידי בעליו הערבים. מכתש כזה היה לאביזר קישוטי בהרבה בתים יהודים בישראל ''.

''כשהייתי בשלבי סיום של העבודה על התערוכה הבנתי משהו. בתור ילדה שמעתי פעמים רבות את המושג ''רכוש נטוש''. צירוף המילים הזה היה באוויר. אבל רק היום אני מרגישה לראשונה שאני מבינה את משמעותן ומה עומד מאחוריהן''.

מתוך קטלוג התערוכה, כותב צבי טריגר:

''יש בערים פינות כאלה, מכוערות בצורה כל־כך מטופשת, שכמעט תמיד אתה שם לבדך'', כתב סלין ב''מסע אל קצה הלילה''; הר הזבל לשעבר, ''מדרון יפו'' בשמו החדש, היה כנראה אחת מהפינות האלה: מכוער ומשרה בדידות. ה''מדרון'' הזה שהיום הוא פארק, ויש כאלה

שהוא משרה עליהם בדידות לא פחות מאשר הפינות המכוערות של סלין, התחיל את חייו כמזבלה של פסולת בניין. הוא זה שנתן לאריאלה שביד את הדברים והיא זו שהוציאה אותם מהקשרם האשפתי והעמידה אותם לפני מצלמתה, לצילומי דיוקנאות חגיגיים ואפלים''.

אריאלה שביד

אריאלה שביד היא אמנית ותיקה בשדה האמנות הישראלי ותושבת יפו מזה שנים רבות. שביד זכתה להכרה, כבר בראשית דרכה, הן כצלמת אופנה והן בזכות צילומי הדיוקנאות שלה, בהם תיעדה אמנים ישראלים מרכזיים (כמו יוסף זריצקי, אריה ארוך, לאה ניקל ואחרים).

במשך השנים הוצגו דיוקנאות אלה פעמים רבות במגוון הקשרים והם ממשיכים להופיע עד היום בקטלוגים שונים לאמנות ובעיתונות. בשנות ה-90, אחרי שהשלימה מסלול הדרכה במכון אדלר, בחרה שביד להעמיק את התפתחותה גם בכיוון הפסיכולוגי-חברתי, כיוון שהייתה לו, בדיעבד, השפעה מכרעת על האמנות שלה. לכן רכשה תואר בעבודה סוציאלית ואף עבדה בתחום. השילוב בין התחומים היצירה האמנותית בצד העצמת המודעות החברתית הניב מספר פרויקטים קהילתיים מרגשים, ביניהם סדנאות צילום משותפות לילדים מבתי ספר דתיים וחילוניים; סדנת צילום משותפת לנשים עולות חדשות וילידות הארץ; ופרויקט צילום למשפחות עם ילדים בסיכון. גולת הכותרת של אותה תקופה, בה התגבשה זהותה האמנותית-אתית של שביד, הייתה תערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל 'היופי הוא הבטחה לאושר' (1996).

עבודתה של אריאלה שביד אינה מקובעת בטכניקה אחת ובאופן ביטוי אחיד. היא נועזת בגישתה ומתנסה באופני ביטוי שונים. בתערוכתה 'מכתב למערכת' עיבדה צילומי עיתונות עם דיוקנאות עצמיים לכדי אמירה פוליטית נוקבת. בתערוכתה 'האדום האדום' (בשיתוף עם האמנית ריבי ברגר) הציגה עבודות תלת מממדיות וסרט וידיאו.

בימים אלו היא עובדת על סדרה של צילומים עירוניים עליהם היא מציירת בצבעי אקריל ובמקביל מכינה ספר של טקסטים וצילומים אינטימיים.

באופן טבעי משקפת תערוכה זו גם את המשך חיפושה של שביד אחר ביטוי אמנותי להכרה הפוליטית-נפשית-חברתית של האמנית.

לתערוכה הופק קטלוג דיגיטלי צרוב על דיסק, המכיל טקסטים מאת אריאלה שביד ושני ילדיה: עמליה ועידו רוזנבלום והאוצר: צבי טריגר.

התערוכה התאפשרה אודות לסיועם של: קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, תל אביב, והמחלקה לאמנויות, אגף התרבות והאמנויות, עירית תל אביב-יפו.

התערוכה ''עג'מי +'' תוצג בבית האמנים ע''ש זריצקי, רח' אלחריזי 9, תל אביב, טל': 03-5246685, בין התאריכים: 12.7.12- 4.8.12

שעות הביקור:

ימים ב'-ה': 10:00-13:00, 17:00-19:00, יום ו': 10:00-13:00, שבת 11:00-14:00.

פרטים נוספים ניתן למצוא באתר קריסטל אמנות ותקשורת:

http://tinyurl.com/7wzumhw

צרו קשר