אמנים - אמנות ישראליתamanim.com

האמן והצלם דוד רוזנברג בתערוכת יחיד בתל אביב: "מראות"

האמן דוד רוזנברג מציג תערוכת יחיד: ''מראות''

ב''חלונות המוזיאליים:'' (על הקיר החיצוני של הקניון , הפונה לרחוב איינשטיין, בין ''ארקפה'' למסעדת ''גרנד קפה'' החדשה מבית טורקיז).

קניון רמת אביב

 

אוצרת התערוכה: איילת אמוראי-בירן

מאז ומעולם נפרשת המציאות לפנינו בעיקר באמצעות ההתבוננות החזותית שלנו בעולם .

פילוסופים מאז אפלטון ניסו שוב ושוב לרפות את תלותנו בתמונות ככלי העיקרי להבנת המציאות תוך שהם מתווים דרך נעדרת-תמונות, שכלתנית, לוגית שבה ניתן לתפוש את הממשי שלא באמצעות ההשתקפות החזותית שלו בעולם.

אולם, כבר במאה ה- 19, טען הפילוסוף לודוויג פוירבך ש”עידננו מעדיף את התמונה על פני הדבר האמיתי, את העתק על פני המקור, את הייצוג על פני המציאות, את ההופעה על פני החוויה” תלונה זו נעשתה במאה ה-20 לאבחנה מוסכמת על הרוב: חברה נעשית “מודרנית” כאשר אחת מפעילותיה העיקריות היא יצירתן וצריכתן של תמונות, כאשר תמונות נעשות למצרכים הכרחיים לבריאותה של הכלכלה, ליציבותו של המבנה החברתי ולחיפוש האושר הפרטי.

על פי סוזן סונטאג התמונות אשר להן סמכות בלתי מוגבלת למעשה בחברה המודרנית הן בעיקרן תמונות צילומיות. תמונות כאלה מסוגלות לתפוס את מקומה של המציאות קודם כל משום שתצלום אינו רק בבואה או רק אינטרפרטציה של הממשי אלה שהוא גם שריד, דבר מה הלקוח במישרין מהמציאות.

תצלומים הם אמצעי לכליאת המציאות הבלתי מושגת, אמצעי להקפאתה. אין אתה יכול לאחוז במציאות אך אתה יכול לאחוז תמונות. אולם, למרבה הצער - לא אל המציאות מפלסים לנו התצלומים גישה אלא אל התמונות והמציאות שלנו לעולם אינה מתבהרת כתוצאה מהתבוננות בתמונות.

הצילום אינו מביא העתק סתמי של המציאות אלא הוא שב וממחזר. ההבדל בין הצלם בתור עין אינדיבידואלית לבין הצלם כרשם מציאות אובייקטיבי נראה בעיננו כהבדל בסיסי, אשר לעיתים קרובות מתייחסים אליו בטעות כאל מה שמפריד בין הצילום כאמנות לצילום כמסמך, אך שניהם אינם אלא פרשנות מתבקשת למושג הצילום.

דוד רוזנברג הינו צלם מובהק של אסכולת העין האינדיווידואליסטית. בצילומיו הוא מתבונן בעולם כחַפָּּש של יופי וחמלה. מבקש לדעת את המציאות ולהבינה לעומק. תוך שהוא מסתובב כאחד האדם ברחובות רגילים, באירועים יומיומיים ובנופים שגורים הוא מאתר בעדשתו מיקרו-קוסמוסים של קסם, פכים קטנים של עדנה: חלון של בית, נוף פסטורלי, זוג בבית קפה, נערה בגשם. לעיתים הוא פוגש בבדידותו של ספסל מיותם בקצה שדרה. או חוף ים שכוח ביום חורף קר. עין רגישה לוכדת ברבור שחור נדיר, לעיתים – השתקפות קסומה בשלולית אגבית.

חלק אחר של הצילומים מנסה להבין את מהות הדת והאמונה: יש פעמים שהמצלמה מתמקדת ברוב חמלה בפניה המיוסרים של זקנה מתפללת או מדליקה נרות בכנסיה חשוכה. בתמונה אחרת מתגלים לנו פניהם הזוהרים של חסידים מרקדים סביב למדורת ל''ג בעומר או אברכים מאזינים לדרשה. בחור צעיר אחר מושך את העין בפאותיו הכתמתמות, המסתלסלות ועיניים בורקות.

תצלום אחר, של צעיר הנראה כישו, גורם לצופה לנוע בחוסר נוחות במקומו: מי מפוקח ומי תם? האם הצעיר הוא תימהוני תמים או שהוא מעוניין בכל מחיר בהנצחה גם במחיר פרסום זניח באלבומי התיירים? האם הצלם הולך שולל אחריו?

התבוננות איטית בתערוכה מעמידה בפנינו שוב את השאלה המרכזית של התערוכה: האם התמונות הללו עוזרות לנו להבין טוב יותר את המציאות? האם הממשי הופך מובן יותר ונגיש למתבונן בתמונות שמתעדות אותו? האם אנו מצליחים לרדת לפשרה של האמונה דרך התבוננות איטית ויסודית בקמטי הפנים של המתפללת הקשישה? האם תמונת הספסלים הנטושים, מעלי האזוב מסבירה לנו דבר מה אודות הבדידות האנושית? או שמא אנו אוחזים שוב בדימוי השטוח של מהותה של המציאות המסתורית והחמקמקה הזו. ..

לצופה הפתרונים.

 

אבי היה עיתונאי יהודי צעיר בקרקוב שבפולין ובתור שכזה קיבל ''סרטיפקט'' כפול לעליה לפלסטינה.

למימון הנסיעה מכר את ה''חצי השני'' של הסרטיפקט לחבר שרצה שאחותו תעלה לישראל.

אבי פחד ש''זוגתו'' תטען שהיא אשתו והיא פחדה שינסה לממש את זכויותיו כ''בעל'' ולפיכך שמרו מרחק במשך הנסיעה לישראל, ובהגיעם, נפרדו דרכיהם.

חודשים לאחר הגעתם, במפגש של צעירים דתיים בתל אביב, הכיר אח אחר שלה ביניהם והם היו להוריי.

 

אבי המשיך לכתוב מאמרים בעתונות (במקביל עבד לפרנסתו כדפס בדפוס הארץ ובדפוס ידיעות אחרונות) והיה חבר בקבוצה שפרשה עם עזריאל קרליבך מידיעות והקימה את מעריב.

זמן קצר לפני מותו נתמנה כעורך ''שערים'' עיתון פועלי אגו''י (אליה השתייך) אך בשל מחלתו לא מילא את התפקיד בפועל.

לאחר פטירתו בגיל 41 הגיע עורך ומיסד מעריב עזריאל קרליבך לנחם את אמי היושבת ''שבעה'' ובתמורה להתחייבותו להקמת מצבה על קברו החתים אותה על העברת מניותינו בעיתון – אליו. בכך נסתם הגולל על השקעות משפחתנו בענף התקשורת.

 

בהעדר אמצעי מחייה נאותים עברתי לבית דודי בירושלים שם חייתי כבן משפחה ובני דודי הפכו אחי.

הלימודים באותה תקופה בירושלים ה''לא שלמה'' אופינו בתמימות אין סופית. למדנו שחיה על רצפת הפרקט של אולם ההתעמלות ושם גם עברנו את מבחן הגמר. כשנסענו לנמל אשדוד (הטיול השנתי של בוגרי כיתה ח) אסף אותנו המורה להתעמלות והודיע: ''רק מי שקבל במבחן השחייה יותר מכמעט טוב מאוד רשאי להכנס לים ולשחות''. תוך שלוש דקות טבעו כל שחייני הפרקט להפתעתו של המורה להתעמלות.

כשאומרים לי שצילומי מלאי תמימות – אני מתחיל לשחות.

 

למדתי בפנימייה במדרשיה בפרדס חנה במלגת חסרי יכולת כספית של ''עלית הנוער''. המדרשיה היה מוסד שכבר בשנות החמישים, הקפיד על אינטגרציה של מחצית התלמידים מבני שועי הציבור הדתי ועשיריו ומחצית שניה נצרכים וחסרי יכולת.

בפנימייה למדנו את יסודות המסחר כאשר החלפנו בליל שבת מנת דג מיידית במנת עוף שאנו עתידים לקבל למחרת היום. לימים, כשלמדנו באוניברסיטה על ''עסקאות פורוורד'' היה לנו יתרון על הסטודנטים האחרים, בשל הניסיון הפרקטי שרכשנו.

חברי האמיתיים (אנו נפגשים פעם בחודש מעל לחמישים שנה) הם חברי לפנימייה.

ארוע מסעיר מתקופה זאת היה מעצרי עם שנים מחבריי (האחד עו''ד בכיר והאחר שופט כדורסל בינלאומי שנפטר בדמי ימיו) ע''י המשטרה שמצאה אותנו מתרחצים עירומים בבריכה של הקיבוץ השכן, אליה פרצנו לאחר רכיבה על אופניים ''שאולים'' מחברינו בעלי האמצעים. שוחררנו בעקבות התחייבות ראש הישיבה להקפיד יותר על חינוכנו (אגב, לא נמצאו צילומים מהארוע).

 

למדתי ספרות ותנ''ך אך בשל נסיבות כלכליות פרוזאיות עברתי ללמוד ראית חשבון בשלוחת האוניברסיטה העברית אשר סגרה את הפקולטה עם סיום לימודיי.

 

עבדתי כמתמחה במשרד ''האפט את האפט'' והפכתי לשותף הצעיר במשרדי הרו''ח הגדולים.

עם פרישתי הוחלפתי ע''י שלמה זיו שגורש משם בזעם, אך למול חיוכו של שר ההסטוריה, חזר לאחר שנים ורכש את המשרד ממנו ''גורש''.

הקמתי את המשרד שלי ועבדתי בו עם חנה אשתי, בת זוגי מאז היותה בת שש עשרה, במשך כל שנות חייה עד שמחלתה לא אפשרה לה לצאת מהבית.

 

בתקופה הקשה שחנה איבדה את זיכרונה הפך הצילום למפלט, אולי משום שיש בצילום כדי לשמר דברים הכלים.

הפסיכולוגים בוודאי יחגגו על הסבר כזה התולה את ההתמכרות לצילום כפיצוי על אובדנים אישיים – מי יודע אולי הם צודקים.

הצילום שינה את חיי, בתקופה הקשה מ-DOING ל-BEING, והחזיר אותי למשפחה היוצרת.

 

 

 

 

דוד רוזנברג

 

שלוש נשים שהתערוכה שלהן:

 

חנה: שהיתה כל עולמי ושהעדרה גרם לי להתחיל לדבר עם עצמי באמצעות המצלמה.

 

 

גל בתי: שהדאגה הבלתי פוסקת שלה לשלמות נפשי שלחה אותי, בין השאר, לעשות את קורס הצילום.יהודית בת זוגי: שהחזירה אותי לחיים ולאמונה בטוב הצפון בהם והשכילה להיות לי בנושא הצילום מדריכה מסייעת ומפרגנת גם ברגעים שההתמכרות שלי לנושא גרמה לנתק מכל מה שקורה סביבי.

שלוש נשים וגבר – אשרי שזכיתי.

נעילת התערוכה : 31.1.2015

דוד רוזנברג

דוד רוזנברג

דוד רוזנברג

צרו קשר