אמנים - אמנות ישראליתamanim.com

נפרדים מצורן - אריק אפק - תערוכת יחיד

נפרדים מצורן – אריק אפק – תערוכת יחיד

כל סיום מהווה גם התחלה של משהו חדש... קלישאה. הקלישאה, המוכרת עד מאוד, ויש שיאמרו שחוקה, נשמעת גם בימינו אלה לא מעט, בעיקר בשל פשטותה ונכונותה הבסיסית. אנו נתקלים בה תדירות ויודעים היטב עד כמה היא נכונה. אנו משתמשים בה ככלי לחינוך ילדינו, המתקשים לחבר בין סיומות להזדמנויות החדשות הנפרשות לפניהם, בין השגרתי והמוכר לחדש והלא נודע.

במקרה הנוכחי, מגיע לסיומו פרק חיים שהחל לפני 18 שנים, עת רכשנו כזוג צעיר בית בקצה סוף צורן, עם שני כיווני בתים ושני כיווני שדות, קומה שנייה סגורה, חלולה, "מעטפת", בפי העוסקים בבניה, וקוצים בחצר. את המעטפת "פתחנו", לשלושה חדרים מרווחים, (כי מי חשב אז על ארבעה ילדים) את הקוצים המרנו במחסן קטן, מסלעה, עצי פרי וגינה מטופחת, והשנים גידלו את המשפחה והעצים לגובה מרשים. הזמן התקדם לו וצרכי המשפחה השתנו. הנסיעות רבו עד כי ההיגיון קם ואמר בקול גדול, שמעבר ישפר את איכות חיי כולנו. הנה המעבר הזה קרה, לפני ימים מעטים, והבית נותר (כמעט) ריק וממתין לדייריו החדשים.

רגע לפני שהמפתח נמסר, החלטנו על עוד שימוש אחרון, עוד הזדמנות להיפרד מהשכנים, היישוב והמקום ששימש לנו בית שנים כה רבות. שימוש כגלריה, כאכסניה לימים בודדים לאמנות שנולדה בבית זה.

במהלך חמש השנים האחרונות יצרתי מגוון עבודות רובן בחוטי המתכת אך לא רק. חלקן קיבלו את הבימה, בתערוכות קבוצתיות ואחרות בתערוכת יחיד. יחד עם זאת, לתחושתי, לא מעט מהעבודות, כולל אלו שהוצגו, ראויות לחשיפה נוספת, לקהל שלא פגש בהן וגם להצגה בקונטקסט השונה מהקונטקסט בו הן הוצגו בעבר. המעבר, ההפרדה בין שני פרקי חיים, מהווה הזדמנות לעשות קצת סדר, לאסוף ולמיין ולתת את הבימה לטובות שבהן ולסגור מעגלים.

ומעבר לכך החלל עצמו גדול יחסית, מאפשר הענקת הבימה לעבודות ראויות שלא נתאפשרה להם ההזדמנות בנסיבות אחרות. ריבוי החללים, מאפשר הצגה של מגוון סגנונות וטכניקות, שלא ניתן היה להציגם בחלל בודד, וחלקם לא הוצגו מעולם.

תערוכה זו מאפשרת לי את ההזדמנות להציג מבחר מהעבודות בקונטקסט של הבית. המשמעות היא קודם כל בקיום הדיאלוג שבין הבית המארח את האמנות ליצירות. לכאורה, מיקום העבודות, דו השיח בינם לחלל הסובב אותן עונים לעיקרון בסיסי הקיים ומוגדר לגבי כל חלל תצוגה. מצד שני הבית נושא עימו את מטען השנים, הוא לפני שיפוץ והדיאלוג יותר מעניין מחד ויותר מורכב מאידך. חלק מהקירות לא נצבעו, בסיוד האחרון שעשינו. הארונות שפורקו, לקראת המעבר, חשפו קירות צהבהבים, שריד לימים רחוקים. האם לבצע תיקוני צבע לקראת התערוכה? איך מדברים עם העבודות, הפריטים שהשארנו מאחור? כיצד הם מגיבים ומשתלבים עם האמנות שעוטפת את החלל סביבם? וכיצד משאירים לצופה בתערוכה מעט מהתחושה של החמימות של בית, ולא משתמשים בו חלל תצוגה סטרילי ויש שיאמרו קר?

ובקונטקסט היותר ספציפי של הבית. העבודות, חלקן נוצרו עבור הבית הזה או תוך כדי מחשבה היכן הן עשויות להיות ממוקמות בו. אחרות נוצרו בו, ויש בהן גם ממנו. יתרה מכך, סלון הבית יוצא לגינה וזאת אפשרות לשלב גם את הגינה כ "חלל" בתערוכה וליצור רצף של פנים - חוץ שלא אפשרי בדרך כלל בגלריה. זוהי אולי הזדמנות בודדת ליצירת רצף שכזה.

בראייה הרחבה יותר, כיצד משתלבת האמנות שנועדה לחלל האינטימי, הביתי? זו שמלבישה בית ומעניקות לו אופי ייחודי? מרבית האמנות הנרכשת, מיועדת להיתלות או להיות מוצבת בדירות ובתים פרטיים, כאלמנט מרכזי או אחד האלמנטים המגדרים את החלל ומבדילים אותו מהחלל המקביל אליו הנמצא במרחק קיר או שניים. זו האמנות המבדילה בייננו לבין בית השכן, שנבנה בידי אותו הקבלן לפי אותם השרטוטים ובכל זאת הם כה שונים זה מזה.

לבית עצמו, השפעה על הצגת העבודות. חלל הכניסה מפגיש את המבקר עם פורטרט, זכר לימים עברו ומקומות רחוקים בהם את פני הבאים קיבלה שורת פורטרטים של בעלי הבית לדורותיהם. אני זוכר כילד, את הפעם הראשונה בה נכנסתי לדירה חשוכה למדי בשעת ערב מאוחרת, ומולי עמדה שורה חמורת סבר (ולמען האמת מפחידה למדי) של הבעלים לדורותיהם של המקום... אבל מולנו פורטרט חוט קליל מסביר פנים המזמין את הקהל להיכנס פנימה!

ומהמבואה פנימה וימינה, לבסיס הבית הממ"ד המשמש כיסוד המוצק והבטוח של הבית. במרכזו, דיוקן קליל המרחף מעל גוש בטון ומציג את הניגודיות שבין הבטון לחוט, האוורירי והכבד, הניגודים הכל כך גדולים המשלימים זה את זה כל כך טוב. סביבו על הקירות, סדרת דיוקנאות "ראשים מדברים", הנעים בין המופשט למרומז.

ומהממ"ד אל הסלון, חדר האירוח העיקרי של הבית. פה מגישים בדרך כלל עוגה, קפה ועל הקיר צמד יצירות של אמנות שנוצרה מקפסולות הקפה המשומשות. לצידן הקירות הפונים לגינה חושפים את הירוק בשורת חלונות ארוכים וצרים. ביניהן, תמונת צילו של עץ, על קצהו של מגרש כדורסל, המקשרת בין הפנים לחוץ. עבודה שנוצרה במיוחד לתערוכה לזכרו של אריק איינשטיין, שהתקיימה הקיץ, בגלריה על הצוק בנתניה וזכתה בפרס ראש עיריית נתניה.

בגינה שתי עבודות. "הקובייה הקטנה" המציגה על פאותיה דיוקנאות בחוט ומולה מיצב גדול "מישור", המציג את האנשים המתקשים לתקשר זה עם זה בהיותם כל אחד במישור שלו. והם מול החלל הפתוח לשמיים המעצים את הקושי בקשר שבינם.

מול צילו של העץ, המדרגות העולות מעלה. על הקיר צל נוסף של "הילד המתנדנד", תזכורת ליושבי הבית. המדרגות מובילות מעלה, מול חלון עגול הנפתח החוצה אל המרחבים ומציג תמונה מתחלפת של שדות ועצים. מתחת לחלון, הפיל, עבודה המשלבת בין חוט לקנווס, ומנהלת דיאלוג גם עם הנוף שבחוץ.

העבודות בחדרים שבקומה העליונה משקפות מעט את דייריהן. בחדר הילדים הגדול, הבה אור, צבע, שמחת חיים המשתקפים בעבודות. החדר הקטן יותר, מציג את המיניאטורות והפסלים הקטנים, מותאמים לגודל החלל. בחדר ההורים הגדול, שפע מקום המשקף את מרב היצירתיות וגיבוש העבודות.

וכך, חלל אחרי חלל, מציגות העבודות גם את הקונטקסט המדבר עם המקום בו הן מוצגות ומעניקות לבית את מילת הפרידה.

_________________________________________

ימי פתיחה: יום ה' 30.10 20:30

יום ו' 31.10 18:00 – 10:00

שבת 1.11 18:00 – 10:00

כתובת: רחוב אמנון ותמר 2, צורן

טלפון לבירורים: אריק 0578252817

הזמנה לתערוכה

צרו קשר